שלטי הגיבורים על כתובות ס״ג

1 כתב סמ"ג בהרבה ראיות יש להוכיח דאם לותה ואכלה חייב הבעל כשיבא לשלם אפי' לא לותה בב"ד וכן יש להוכיח מפי' רש"י ואמנם רבותינו הצרפתים בשם ר"ת כתבו שתצטרך שתלוה האשה בב"ד ופי' ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה והרא"ש כתב אם לותה בעדים אף בלא ב"ד דחייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואינו משלם מה שלותה אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה במעשה ידיה כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה כדי שלא תתבייש לבא לב"ד על עסק מזונותיה אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה ואם מעצמו יטעון רשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כך ואם קדמו ב"ד ופסקו לה כיון שבאתה לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה כי מסתמא כשב"ד פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות ע"כ:

2 והתוס' כתבו דוקא אם לותה אחר שפסקו לה ב"ד מזונות משום דקשיא להו ההיא דלעיל ואם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כלומר לא אפרע כי היה לך להתפרנס ממעשה ידיך ומתני' דחנן דאמר איבד מעותיו משום דפרנס מעצמו הא אם לותה משלם מיירי כשפסקו לה ב"ד תחלה והרא"ש כתב דאם לותה בעדים אף בלא פסק דין חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל מה שהלוה לה ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך רשאי וכו' כמבואר בהגה"ה דלעיל והני מילי היכא דטעין הכי אבל אי לא טעין לא טענינן ליה ורמב"ם כתב שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שאין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקים לה מזונות והרא"ש כתב דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי האדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו אבל אחרי ששב בעלה ולא אמר צאי וכו' אז לא טענינן ליה: כתב הרמ"ה ז"ל ממה שחייב הבעל לשלם מה שלותה אשתו קטנה שמעינן דקטן שלוה בקטנותו כשהגדיל חייב לשלם דאי סלקא דעתך דקטן שלוה פטור אמאי משלם הבעל מה שלותה דכל היכא דהיא פטורה בעל נמי לא מחייב דקי"ל כחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הכא היינו טעמא דמחייב משום דשקלא להו דרך הלואה וכיון דמחייבת למלוה בעלה נמי מחייב וה"ר יונה חלק עליו ועיין בהרא"ש:

3 ופירש"י דבכל חוב איירי וכ"כ מיי' אבל ר"ת פי' דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו שאין חיובו כל כך ברור אע"פ שהוא חייב במזונות אשתו דאם לא היה זה מפרנסה לא היה הבעל חייב שהיתה מצמצמת במזונותיה אם לא היתה מוצאה מי שמפרנסה אבל בשאר חובות לא וכן היא מסקנת הרא"ש: לשון ריא"ז וכן הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' היה תופס המלוה משכון של לוה והלך זה ופרעו שלא מדעתו עד שהחזיר לו המלוה משכונו אבד זה מעותיו כמבואר בק"ה משם תלמוד א"י:

4 הרמב"ן כתב דוקא שמשכנוהו בשביל מס הקצוב והוא שלקח ממנו בפירוש בשביל פלוני ובפני עדים אבל תפסוהו בשביל חבירו על מה שאינו קצוב אינו צריך לשלם: שאלה להרא"ש ראובן ושמעון היו להם שטרות בשותפות והיה כל א' מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותם ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס שלך תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם השטרות היו של שנינו עלה חלקי מהם בפרעון מס שלי וחלקך בפרעון מס שלך. הדין עם שמעון כיון שנכו לראובן מס שלו מפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאומר לפרוע בחלקו בשבילו המס שהוא חייב אינה טענה כיון שחייב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שציוה ליתנו אבל ליתנו בעל כרחו של שמעון למי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא: ראובן תבע מנה משמעון ואמר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתופסו בשביל שמשכנו אותו בשביל מס הקהל ואני איני פורע מס בכאן והקהל חייבין לפרוע ואתה מפורעי המס ואני רוצה לגבות ממנה שיש לך בידי הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון של א' הקהל יתפסנו בחובו כי אינו מחויב לגבות ע"פ הפנקס מכל א' וא' כי הם שותפין לפרוע חובו והם אחראין זה לזה: לשון ריא"ז וכן הנתפס על חבירו וגבו ממנו מס חבירו חייב לשלם לו כמבואר בק"ה משם תלמוד א"י:

5 ורשב"ם פסק כאדמון דאמר לעולם ירשו הבנים הכל והטור כתב כרבינו וכן סמ"ג וכן מיי' וכתב הרא"ש ז"ל אע"ג דפסקינן לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ומההיא פסקא פריך תלמודא לקמן אלמא הוי עיקר מ"מ רבינו חננאל ורב אלפס ור"ת ז"ל פסקו דלית הלכתא בהך כוותיה דסוגיא דתלמודא דלא כוותיה בפ' נערה ובפ' הנושא ובפ' מי שמת והיה אומר ר"ת ז"ל דאדמון לאו לפלוגי אחכמים הוא דאתא אלא אתמוהי בעלמא קא מתמה ואמר ר"ג יפה אמר אדמון שהיה מתמיה:

6 כתב הרמב"ם תבעו במנה של מלוה והודה לו בנ' אבל אמר שאינו מלוה אלא פקדון בזה הורו רבותינו שהוא מודה מקצת הטענה שהרי זה תבעו בק' והודה לו בנ' מה לי מלוה מה לי פקדון והראב"ד השיג עליו וכתב דמלוה ופקדון שני ענינים הם ואם תבעו מלוה ופקדון והודה לו בא' מהן לא חשיב מודה במקצת וכתב עוד שאם תבעו בחוב של אביו והודה לו בחוב של עצמו דהוה ליה כמו טענו חטים והודה לו בשעורים והרא"ש הסכים לדעת מיי' גם אינו נראה שדימה טענו בחוב של אביו והודה לו בחוב של עצמו לטענו חטים והודה לו בשעורים אלא נשבע היסת על חוב של אביו ופורע לו חובו:

7 והא דאיצטריך רבה למיפסק הלכה כיוצא בו טפי מכל שאר פסקי הלכה שבתלמוד דממילא מדמינן מלתא למלתא ההיא דחנן איצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כ"כ הוא דפטור קמ"ל דאף בשאר חובות נמי הלכה כמותו וכיוצא בו דאדמון איצטריך דלא תימא שאני הכא דהויא כמו רימון בקליפתו: